משפחת קושניש

אל: מר אמנון עצמון
אלה קורות משפחת קושניש .השתדלתי מאוד לבודד את קורותיהם מיתר בני המשפחה, אך הדבר אינו אפשרי.אני מתנצלת שלא הקדשתי די לעריכה של הדברים.אם תצליח לדלות פרטים נוספים אודות המשפחה אשמח לקבל את המידע.

 

בנם הצעיר של יהודית ומרדכי, קלמן נולד כנראה ב-1906. הוא עסק בסחר תבואה וניהל את העסקים בשותפות עם אביו.הוא נישא לחיה (אחותה של שרה) כשהיה בגיל 25 ,ב-1931 נולד בנם זאב (אבי).בשנים 1937-38 לפני פרוץ מלחמת העולם השניה שכר שטח ל-12 שנים ובנה יחד עם אפרים בעלה של שרה,שהיה מהנדס אזרחי תחנת קמח וטרובינה סמוך לנהר בכפר Kapuscice שם כבר ניצב מבנה ישן של תחנת קמח.הם בנו תעלת שהזרימה מים מהנהר ,שהניעו את הטרובינה (450 כח סוס),שסיפקה אנרגיה לפעולת התחנה ול-450 נורות חשמל בכפר.הם הרוויחו מהפעלת התחנה 800 זלוטות בחודש,שהיו באותה עת ממון רב.תחנת הקמח הוקמה בשותפות עם שמחה פליישר,אחיה של חיה. בהקמתה הושקע הון רב (מרדכי השקיע בה 5000 זלוטות),אפרים בנה את התחנה.
מי שטחן גרעינים בתחנה שילם באחוז מסוים מהגרעינים.התחנה פעלה עד קיץ 1939.
עד אז האזור נשלט על ידי פולין,בקיץ 1939 עברה טלוסטה לשליטה רוסית (קומוניסטית) בעקבות הסכם ריבנטרוב- מולוטוב (שחילק את פולין בין גרמניה לרוסיה).השלטון הרוסי נמשך עד קיץ 1941,בשנתיים הללו נרדפו בני המשפחה ע"י הקומוניסטים,מאחר ונחשבו לבעלי ממון.קלמן ושמחה הושלכו לכלא ושוחררו כעבור חודש ע"י אפרים ששילם תמורת שחרורם .

 

וולף פליישר נישא לצפורה (לבית זומרמן),נולדו להם ארבעה ילדים:שרה,חיה,שמחה (נולד ב-1908) ומשה (שנפטר בגיל 10). ילדיהם של צפורה וולף למדו בבית הספר היסודי (כ-8 שנים). מצבה הכלכלי של המשפחה היה ממוצע (הם חיו בצניעות). היו להם בית וגינה קטנה שבה גידלו עופות ,אווזים וירקות לצרכיי משק הבית.במהלך מלחמת העולם הראשונה נשרף ביתם והם נאלצו לבנותו מחדש.לימים חלה וולף הוא נפטר (בחורף) בגיל 51. צפורה.בתם הבכורה של צפורה ווולף, שרה נישאה בגיל 18 לאפרים קושניש,הם התגוררו ביגלניצ'ה.נולדו להם שני בנים משה (נולד ב-1921) ויצחק נולד בשנת 1927 .שרה טיפלה במשק הבית.צפורה נהגה לסייע לבתה שרה בטיפול במשק הבית ושהתה ביגלניצ'ה פרקי זמן ממושכים אפרים היה מהנדס אזרחי,בבעלותו היה בית חרושת ממוכן להפקת שמן מגרעינים.שרה ואפרים נחשבו למכובדים בעיירה,הם חיו ברווחה (בביתם היה פסנתר).הם ערכו מאמץ להעניק לילדיהם השכלה גבוהה ורחבה.בנם הבכור משה,היה יפה תואר.הוא סיים את לימודיו התיכוניים בצ'רדקוב ,עיר המחוז בהצטיינות ב-1941(לפני פלישת הגרמנים).בנם השני יצחק לא הספיק ללמוד בתיכון,שכן הגרמנים פלשו ב-1941 (הוא היה אז כבן 15).

 

בקיץ 1941 כשהגנרל הרוסי ולסוב בגד ופיזר את חייליו שהתה צפורה ביגלניצ'ה בביתה של שרה,לאחר מספר ימים שבה לביתה באולשקובצה ליום או יומיים.שם היא הטיחה באוקראינים האשמות כי הם רוצחים יהודים וכי הם מתנהגים כחיות.כעבור יום או יומיים יצאה צפורה בלוית ארבעה יהודים (גבר,אישה ושני ילדיה של האישה) לעבר יגלניצ'ה.כדי להגיע ליגלניצה היה עליהם לחצות יער,ביער תפסו אותם אוקראינים ורצחו אותם (בואדי).לאחר השחרור נסע שמחה לאולשקובצה לחפש את הגופות (של אמו ושל היהודים שנלוו אליה) .הוא מצא בואדי את השלדים שלהם והביאם לקבר ישראל באולשקובצה.הוא אף מצא בקבוק חלב שנשאה עמה צפורה,היא הייתה בת 66 בעת שנרצחה.
משה בנם הבכור של שרה ואפרים קושניש היה צעיר יפה תואר ומוכשר מאוד שעורר את קנאתם של האוקראינים,לכן נרדף יותר מאחרים ונאלץ להסתתר.במהלך 1942 הסתתר תקופה מסוימת בבית משפחת רוזנבלט בטלוסטה.שם היה מחבוא,חדר שהכניסה איליו הוסתרה בארון.בתקופה זו שהה זאב בביתם של שרה ואפרים ביגלניצה במחיצת בנם הצעיר יצחק. אפרים בעלה של שרה עבד ביגלניצ'ה בבית חרושת בו הפיקו שמן מגרעינים,שהיה בבעלותו בעבר ובאותה עת גויס ע"י הגרמנים לטובת המאמץ המלחמתי שלהם,קרי לעבודות כפיה. הגרמנים אפשרו לאפרים להישאר בביתו (היהודים חויבו לשהות בגטו),הגרמנים ציידו אותו במכתב כדי שלא יתנכלו לו ויפגעו בו.במכתב נאמר כי על סמך הוראה של מושל אזור יגלניצ'ה היהודי הנ"ל עובד למען 'המרכז החקלאי' באזור,שהיה מוסד גרמני.

 

משה הכיר בתקופת שהותו בטלוסטה צעירה יפת תואר (שחומה ובעלת עיניים שחורות) ממוצא הונגרי,כנראה שהשניים היו זוג אוהבים.לאזור טלוסטה הובאו יהודים מהונגריה כדי להשמידם שם.לאחר חצי שנה בחברתה כבר דיבר משה הונגרית רהוטה.
בבית משפחת רוזנבלט בטלוסטה התגוררו אז גם רגינה ושמחה.באחד הלילות בשנת 1942 עצרו האוקראינים גברים יהודים כדי להובילם למחנה עבודה.אוקראינים ומשתפי פעולה יהודים הקישו על דלת ביתה של משפחת רוזנבלט,אותה שעה הסתתרו במחבוא שבבית קלמן,שמחה ומשה.האוקראינים ומשתפי הפעולה היהודים גילו את המחבוא ועצרו את קלמן ומשה,בשמחה לא הבחינו משום שהנר שלהם כבה לפתע.יהודית החלה לבכות ולצעוק כשראתה שעצרו את קלמן ואז משתף פעולה יהודי שחרר את קלמן .הם לקחו עימם רק את משה,באותו הלילה הם עצרו כ-300-400 גברים יהודים.העצורים הובלו ברגל לכלא בצ'רדקוב,כדי להגיע לשם היה עליהם לחצות את יגלניצ'ה.זאב ששהה באותה עת בביתם של שרה ואפרים שהתגוררו סמוך לדרך הראשית,היה עד להובלת העצירים:בראש נסעה עגלה רתומה לסוסים,על העגלה ישבו שני אוקראינים חמושים שכוונו את נשקם לעבר העצירים שהלכו בעקבותיהם.
לאפרים היו 'קשרים' בעזרתם הצליח לשחרר את משה מהכלא בצ'רדקוב (ממנו עתיד היה להישלח למחנה עבודה).אפרים שילם כסף תמורת שחרורו של משה.לאחר שחררו שהה משה ביגלניצ'ה ,בבית הוריו.אירועים אלו חצצו בין משה וחברתו.
באחד הימים הגיעה משאית לבית החרושת בו עבד אפרים,שרה ואפרים ניצלו הזדמנות זו כדי להגיע עמה לטלוסטה לבקר את בני משפחתם.הם לקחו עימם את זאב,אך לא השיבו אותו עימם ליגלניצ'ה (לא ידוע מדוע).כעבור מספר ימים נערכה אקציה ביגלניצה (ביגלניצה התגוררו בעיקר יהודים משכילים).האוקראינים פרצו לביתם של שרה ואפרים והפתיעו אותם,שרה,אפרים,משה ויצחק הספיקו להימלט בחופזה מהגג.אם זאב היה נותר ביגילניצ'ה היו רוצחים אותו,שכן הוא אז ילד צעיר ולא היה מסוגל להימלט בחופזה מהגג.
בקיץ 1943 נערכה אקציה באולובצ'ינסה חברתו של משה נתפסה והובלה לאקציה,באקציה זו נרצחו כ-100 יהודים.היהודים שנתפסו אולצו לחפור בור,ששימש מאוחר יותר כקברם. חברתו של משה בקשה מהאוקראינים שירו בה ראשונה כדי שלא תחזה ברצח האחרים,האוקראינים מילאו את בקשתה.כנראה שהייתה אז הרה (נשאה את ילדו של משה).
בשנת 1943 המצב היהודים הלך והחמיר.אפרים הצליח עד אז 'להסתדר',התירו לו ומשפחתו להמשיך להתגורר בביתם,הם גם לא סבלו מחרפת רעב (בניגוד ליהודים אחרים).משה בקש מאביו שיסדיר לו זהות פולנית משום,שקשה לו להמשיך ולסבול.אפרים הסדיר למשה זהות ארית (נוצרית) באמצעות מסמכים מזויפים.באחד הערבים יצא משה ברכבת לטרנופול (שנמצאה במרחק 100 ק"מ משם) כשהוא מאמץ זהות נוצרית.הוא הסתדר שם ומצא עבודה כפקיד באחד המשרדים.לרוע המזל הגיע באחד הימים למשרד זה אוקראיני מיגלניצ'ה שזיהה את משה והסגירו לשלטונות שעצרו אותו (בדקו שהוא נימול) והשליכו אותו לכלא בטרנופול,מאוחר יותר הוא הוצא להורג.סיפרו כי הוא כתב שיר על קיר תאו בכלא.משה היה בן 22 בעת שנרצח.כששהה בטרנופול שמר כנראה על קשר מכתבים עם משפחתו,את המכתבים שלח לכתובת של אוקראיני שהעבירם למשפחתו.
בסוף 1943 תחילת 1944 החמיר מאוד מצבם של היהודים (זו הייתה התקופה הקשה ביותר).שרה,אפרים ויצחק אולצו לעזוב את ביתם והועברו למחנה לעבודות כפיה,כנראה ביגלניצ'ה.באחד הימים יצאה שרה אל מחוץ למחנה כדי לנסות ולהביא מעט מזון.כששבה שרה למחנה אפרים ויצחק כבר לא היו שם.הם נלקחו לבית הכלא בצ'ורדקוב,שרה בקשה מהגרמנים שיאפשרו לה להצטרף אליהם שם, אך הם סרבו להיענות לבקשתה.אפרים ויצחק הוצאו להורג שלושה שבועות לפני השחרור הרוסי.על פי עדויות אפרים היה מיואש מאוד ואמר בפולנית לפני מותו,'אם צריך ללכת אז צריך'.לאחר השחרור נסע שמחה והוציא את גופותיהם של אפרים ויצחק מקברם.הוא הצליח לזהות את גופותיהם בשל פרק הזמן הקצר שחלף מהמועד שנרצחו ועד השחרור.הוא אף מצא בכיסיהם אולר ומצית.הם הובאו לקבר ישראל ביגלניצ'ה במרץ 1944. שרה,שמחה,רגינה ומרים התגוררו לאחר השחרור בצ'רדקוב.שרה חלתה בטיפוס וחיה נסעה לבקרה אחת לכמה ימים.שמחה עבד בצבא או במשטרה הרוסיים.הוא היה חמוש בנשק,הרוסים התירו לו לשאת נשק משום שעבד בעבורם.למרות שהיה בגיל 36 הצליח לחמוק מגיוס לצבא הרוסי,שכן הוא טען כי הוא בן 50 (גיל שפטור מגיוס).הוא היה בעל שפם עבות ששיווה לו חזות מבוגרת מגילו השחרור. בקיץ 1945 החלו בהכנות למעבר לפולין,שכן הרוסים גרשו את הפולנים שהתגוררו באזור לפולין,באזור נותרו יהודים בודדים והמצב הכלכלי היה קשה לא היתה סיבה להישאר (הם לא אולצו לעזוב) אחותה ואחיה של חיה,שרה (שאיבדה במלחמה את בעלה וילדיה)ושמחה אישתו ובתו ערכו אף הם הכנות למעבר לפולין,הם ארזו את כל חפציהם ורכושם ואף לקחו עימם עז.הם עתידים היו להגיע לפולין ברכבת מסע שיצאה מצ'רדקוב ,יעדם היה קטוביץ . שרה ,שמחה ומשפחתו של שמחה שהו בליגניץ'

 

הם איתרו קרוב משפחה שהיגר לקנדה לפני המלחמה, הוא שלח להם אשרות כניסה לקנדה .הם הפליגו מפולין לקנדה באוניה, כשהגיעו התברר להם שבן המשפחה נפטר בינתיים (לא היה להם למי לפנות).הם התיישבו בעיר וויניפג ושם חיו עד יום מותם.שרה עבדה במתפרה כתופרת,שיצאה לגמלאות קיבלה פנסיה מהמדינה,היא גם קיבלה פיצויים עבור אובדן בעלה וילדיה במלחמה.שרה נפטרה ב-14 ביולי 1973 (בגיל 75) ממחלה קשה.שמחה עסק בסחר בקר והיה בעל אטליז.הוא נפטר ב-1988 (בגיל 80) ממחלה קשה.